מנימליזם במוזיאון

תמיד חלמתי שהילדים שלי ילוו אותי בביקור במוזיאון. ושיהיו סובלנים לראות את כל התערוכות. ושיהיו שקטים ומנומסים. מגיל קטן אני לוקחת אותם לראות תערוכות. ביחד איתי. ואנחנו מדברים על מה שהם רואים, והם שואלים שאלות, ואני שואלת אותם חזרה, והם עונים. בינינו- לא תמיד יש להם סבלנות. היא בדרך כלל נגמרת אחרי תערוכה אחת, גג שתיים... ואז אני מזכירה לעצמי שזה בסדר, ואז מה אם שילמתי כרטיס כניסה מלא. לא חייבים לראות את כ ל התערוכות. ושגם אני, אוהבת אמנות ותערוכות שכמוני, מתעייפת אחרי כמה זמן, ובגלל זה תמיד מסמנת מראש את התערוכות שחשוב לי לראות .

מלבד כל מני הכנות לסדנת קייקפופס מושקעת ושווה במיוחד שבניתי לחודש הבא,  חג חנוכה האחרון כלל זמן איכות עם הילדים שכוללת הצגות תיאטרון (איך לא), פרינג' לילדים, מוזיאון ילדים חדש ומהמם שנחנך בעיר, קולנוע, חברים ו.... מוזיאון.

הפעם הלכנו למוזיאון ישראל בירושלים (איכשהו ירושלים תמיד עושה לי את זה), כי קראנו שהם מציעים פעילויות מיוחדות לחנוכה. על המופע ששילמנו אקסטרה היינו מוותרים בכיף (אפילו הילדים הסכימו איתנו), ואז ראינו את התערוכה המקסימה "הארון היהודי" . הבגדים שמוצגים שייכים להיסטוריה אבל אני בהחלט הייתי מכניסה לארון שלי כמה פריטים. ההפקה של התערוכה החל מהתאורה, ועד הקונסטרוקציה שבנו עבור המוצגים מעוררת התפעלות ממש. כמובן שבשביל לסיים אותה נאלצנו להיות מאוד יצירתיים עבור הילדים. בשלב הזה שכבר הבנו שעלינו לסיים את הביקור, חצינו את המוזיאון דרך מנהרה חדשה  לעבר  אגף הנוער המחודש.  

מנהרה מינימליסטית ארוכה שלצידה מסדרון ארוך וצר עם תקרה שקופה  מעליה זורמים מי נחל,

מיד הבנתי שזהו הרגע להוציא את המצלמה ולשחק קצת.... במוזיאון!

ולהנחות את הילדים להתחיל להשתעשע (טוב זה אף פעם לא קשה)

בסופו של דבר יצא שבילינו כך כמעט 20 דקות

בלי לראות משהו  שמישהו חשוב אחר יצר

אלא משהו מ א ו ד  חשוב, רגע, והוא היה רק שלנו, ממש כמו יצירת אמנות

רגע שבו מבינים שיש משהו נורא דחוף שצריך לעשות, ומתמסרים אליו

ולא יודעים מה יצא

ואיזה מזל שהילדים שלי מבינים מה אמא שלהם צריכה באותו רגע, והם גם נהנים על הדרך

רגע של שעשוע, עם שקיפויות, עם קרוב ורחוק, עם יחסים

והם משתעשעים בדרך שלהם  ונהנים מרגע מינימליסטי אחד: אין בו הרבה אבל אומר הכל